פסק-דין בתיק ב"ל 1538-08

1.         בתביעה זו עותר התובע להכיר במחלת העור ממנה  הוא סובל, סדקים, חתכים בעור, וקושי בתנועות פרקים,  CONTACT DERMATITIS   IRRITANT , כ-"מחלת מקצוע", ו/או כפגיעה בעבודה, כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק") שנגרמה על דרך המיקרוטראומה.

2.         בהחלטה מיום 22/4/10, המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן: "ההחלטה"), קבענו את העובדות בתיק, ומינינו את פרופ' וולף רוני, כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין. המומחה התבקש לחוות את דעתו בשאלה הרפואית ובשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודת התובע בחשיפה לחומרים כמתואר בעובדות, לבין  המחלה ממנה סובל התובע.

3.         כב' המומחה ובחוות דעתו מיום 16/8/10 קבע, בין היתר, כדלקמן:

"...מדובר בגבר העובד למעלה 30 שנים כמסגר/נשק. בהמלך עבודתו התפתחה אצלו דלקת עור בכפות ידיו, שהוגדרה כדלקת עור ממגע, דהיינו דלקת עור הנגרמת ממגע של העור עם חומרים מבחוץ...

מחלתו של התובע היא קרו בלוודאי מהסוג של irritant contact dermatitis, וזאת ע"פ הטסטים, שהיו שליליים.

הצרוף של עבודה עם חומרים הידועים כחריפים ופוגעים בעור (כמעט כל החומרים עמם הוא בא במגע), והתפתחות דלקת עור ממגע במקום המגע עם החומרים, הופכת את הסבירות לקשר סיבתי רפואי בין עבודתו של התובע לבין מחלת העור שלו לגבוהה. "ניסיון העבודה" החיובי דהיינו שיפור במצה הפריחה בעת שלא עבד בחופשים, מחזקת את הקשר הנסיבתי בין מחלתו לבין תנאי עבודתו, ומתוך כך גם את הקשר הסיבתי רפואי.

באשר לשאלה הנוגעת לתקופת אי כושר, שניתנה לתובע. בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה מומלץ על 5 ימים בלבד. בתיעוד של רופא תעסוקה אין אזכור למחלת העור. אין גם רישומים מפורטים של ביקורים אצל רופא עור משנת 2001 ואילך. לפיכך, לא אוכל לחוות דעתי בהקשר זה."

4.         בעקבות חווה"ד הנ"ל הגישה ב"כ הנתבע בקשה להעברת שאלות הבהרה למומחה לה התנגד ב"כ התובע.

            בהחלטה מיום 1/12/10 החלטנו להיענות חלקית לבקשה, באופן  שהועברו למומחה חלק מהשאלות בלבד.

5.         ביום 26/12/10 השיב כב' המומחה לשאלות שהועברו אליו, כדלקמן:

                        "א.       תופעה זו של התפתחות דלקת עור ממגע, או מחלות רבות אחרות אחרי                        שנים של עבודה באותם התנאים איננה תופעה נדירה ובוודאי, שאיננה              תופעה בלתי מוכרת. למעשה רוב דלקות העור למגע מתפתחות אחרי זמן                        של מגע עם החומרים האחראיים לדלקת. העור הסובל במשך זמן                                    מפגיעות חוזרות ונשנות, מצליח לתקן חלקית או באופן מלא את הנזק, עד                   אשר מנגנוני התיקון "מתעייפים" והנזקים, שבתחילה לא הורגשו ולא                       נראו מתחילים להתחלות ואם הגורם אינו נפסק המחלה תלך ותחריף              במשך הזמן.

                        ב.         מסכים בהחלט. ברוב (אם כי ממש לא בכול) במקרים, הפסקת הגורם             תביא להעלמות הדלקת, אם כי בדרך כלל העור לא משתקם את עצמו               לגמרי, וחזרה לעבודה, או לעבודה אחרת עם חומרים מגרים תגרום                          לחזרתה של המחלה".

6.         בהחלטה מיום 28/12/10 הועברה חוו"ד לעיון ב"כ הצדדים, וב"כ הנתבע התבקשה להודיע תוך 14 יום, האם לאור חוו"ד המומחה, הנתבע עדיין עומד על דחיית התביעה. במידה וכן, נקבעו מועדים להגשת סיכומם בכתב מטעם הצדדים.

7.         ביום 13/2/11 הגיש ב"כ התובע את סיכומיו ועיקר טענותיו היו כי על בסיס חוו"ד המומחה מטעם בית הדין יש להכיר במחלת העור של התובע כמחלת מקצוע ולחילופין כמחלה שנגרמה  על דרך המיקרו טראומה, ולחייב את הנתבע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד התובע.

8.         ביום 15/3/11 הגישה ב"כ הנתבע את סיכומיה בהם טענה בעיקר כי, לפי קביעת המומחה של בית הדין, כי ברוב המקרים הפסקת הגורם (החשיפה והשימוש בחומרים), תביא להעלמת הדלקת, ולפי דעת רופא המוסד לפיה, כיום אין נזק בידי התובע, המסקנה צריכה להיות כי לכל היותר, מדובר בהשפעה זמנית וחולפת של תנאי  העבודה על מצבו של התובע, שבנסיבות העניין אינה מקימה את הקשר הסיבתי, הרפואי והמשפטי הנדרש.

עוד טענה ב"כ הנתבע, כי המומחה אמנם ייחס את מחלת העור בסבירות גבוהה לחשיפה לחומרים בעבדותו של התובע, אך קביעתו זו עדיין עניין של סבירות  שהינה בגדר השערה שאף היא אינה מקימה את הקשר הסיבתי הנדרש.

דיון והכרעה

9.         משקבע המומחה מטעם בית הדין כי, צרוף של עבודה עם חומרים הידועים כחריפים ופוגעים בעור, כאשר כמעט כל החומרים עמם בא התובע במגע הם כאלה, ושל התפתחות דלקת עור ממגע במקום המגע עם החומרים, הופכת את הסבירות לקשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתו של התובע לבין מחלת העור שלו לגבוהה,

 ומשקבע כי "ניסיון העבודה" החיובי, דהיינו שיפור במצב הפריחה בזמן שהתובע לא עבד ושהה בחופשה, מחזקת את הקשר הסיבתי בין מחלתו לבין תנאי עבודתו, ומתוך כך גם את הקשר הסיבתי רפואי.